גמרא
פירוש
אֶלָּא, אֲתוֹ אאִינְהוּ גְּזוּר אַגּוּשָּׁא לִשְׂרוֹף, וְאַאֲוִירָא וְלֹא כְלוּם. וַאֲתוֹ רַבָּנַן כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
בגמרא אלא אתו אינהו גזור אגושא לשרוף ואאוירא ולא כלום ואתו אינהו גזור אאוירא לתלות. ולכאורה יש לתמוה דמה דאמר אגושא לשרוף הוא מיותר ובקצרה הו״ל לתרץ מעיקרא גזור אגושא ובתר הכי גזרו אאוירא וכיוצא בזה קשה בסוף הסוגיא מעיקרא גזור אגושא לתלות ואאוירא ולא כלום והו״ל למימר אגושא לתלות. ע״ש בתוס׳ דאכלי זכוכית לא תירצו כלום ומחקו לספרים דגרסי מעיקרא גזור ולא קיבלו מינייהו והקשו כל המפרשים דא״כ מאי מקשה מדאילפא וכתב מהרש״ל בח״ש והמקשה הוי ידע דגזרו אגושא לשרוף בסוף ועיין במהרש״א ומהר״ם ז״ל ובהשקפה ראשונה היה נ״ל דמהרש״ל נמי מפרש כמהר״ם דמקשה והאמר אילפא אשקלא וטריא כיון דבלא״ה צ״ל דשתי גזירות הן חדא לשרוף וחדא לתלות תו לא צריך לשנויי דמעיקרא גזור ולא קיבלו מינייהו אלא דקשיא למהרש״ל דאכתי לא הוי מקשה מידי דשמא ניחא לי׳ לשנויי דגזור ולא קיבלו מינייהו כמו בידים ותו לא נצטרך לומר דגזרו כלל אגושא לשרוף ויותר מסתבר ליה לומר דלא גזרו כלל אלא לתלות לכך הוכרח מהרש״ל לפרש ג״כ דהמקשה הוי ידע דלקושטא דמילתא ע״כ בסוף גזרו לשרוף אלא דלא אסיק אדעתיה דאגושא גזרו ודלא כמו שהבין מהרש״א ז״ל וא״כ לפירוש מהרש״ל מקשה שפיר אשקלא וטריא ותו לא איצטריך לשנויי גזור ולא קיבלו מינייהו כיון דמוכח מדאילפא בלא״ה דשני גזירות היו כן נ״ל לכאורה בכוונת מהרש״ל ז״ל. אלא דאכתי קשיא לי דאשקלא וטריא נמי לא מקשה מידי דלמא אדרבא בכל השקלא וטריא הוי ידע דאילפא ולא הוי קשיא לי׳ כלל מידים אלא מכלי זכוכית לחוד דלא גזרו כלל לשרוף כדמוכחי התוספת מדלא מטמאין בפשוטי כלי זכוכית ואהא משני שפיר דלא קיבלו מינייהו: לכך נלע״ד לעשות כל נוסחאות שהביא התוספת אחד דהמקשה שהקשה הא רבנן דפ׳ שנה גזור מקשה ממ״נ משום דמשמע ליה כיון דבשני הגזירות גזרו כא׳ על כלי זכוכית ועל ארץ העמים משמע דכי הדדי נינהו או אידי ואידי לתלות או תרווייהו לשרוף ובאמת הוי ידע דלפי האמת דכלי זכוכית לתלות ובארץ העמים ע״כ לשרוף כדאמר במשנה דששה ספיקות וס״ד דלא הוי אלא שתי תקנות וא״כ מאי שנא דהאי לתלות והאי לשרוף ע״ז משני שפיר מעיקרא גזור אגושא לשרוף ממילא דאכלי זכוכית נמי לשרוף אלא דלא קיבלו מינייהו אכלי זכוכית כלל ובתר הכי גזרו אאוירא לתלות וכן בכלי זכוכית לתלות דהוי נמי תרווייהו כהדדי וע״ז מקשה שפיר והאמר אילפא ידים תחילת גזירתן לשריפה מידי אחרינא לא וא״כ הדרא קושי׳ לדוכתא דממ״נ גזירה שניה לא הוי תרווייהו כהדדי דאגושא לשרוף וכלי זכוכית לתלות ואהא מסיק שהי׳ חדא דמעיקרא גזור אגושא לתלות וה״ה לכלי זכוכית אלא דבזכוכית לא קיבלו מינייהו ובתר הכי נמנו אאוירא א״כ גבי אגושא דהוי גזירה שנייה ממילא הוי לשרוף דבתחילה נמי היה ראוי לומר שריפה אלא דלא גזרו בשום דבר תחילתן לשריפה. וא״כ השתא מיהא לענין גושא בשניי׳ בשריפה משא״כ לענין אוירא דהוי ראשונה וכן בזכוכית כיון דלא קיבלו ה״ל ראשונה גזרו בשניהם לתלות. וכן הוא ג״כ לפי המסקנא דשלשה גזירות היו דבשני הראשונות הו״ל כלי זכוכית וארץ העמים כהדדי אלא דלא קיבלו זכוכית בראשונה ודוק היטב: שם כלי זכוכית מ״ט גזרו ביה רבנן טומאה. ולא משמע לתלמודא למימר דגזרו אכלי זכוכית אטו שאר כלים דמ״ש מכלי גללים וכלי אבנים וכלי אדמה שאין מקבלין טומאה לא מד״ת ולא מדברי סופרים כדאיתא בס״פ המצניע אלמא דלא שייך לגזור מדרבנן אטו שאר כלים וא״כ מ״ש כלי זכוכי׳ מהנך וע״ז משני הש״ס דשאני כלי זכוכי׳ כיון דתחלת ברייתן מן החול סברי אינשי דבכלל כלי חרס נינהו מש״ה גזרו רבנן טומאה דלא ליתי למטעי בכלי חרס ממש והשתא א״ש הא דמקשה הש״ס אלא מעתה לא תהא להן טהרה במקוה ומאי קשיא הא בפשיטות מצינן למימר דכיון דטומאה זו אינה אלא מדרבנן לא החמירו בה כל כך שלא תהא לה טהרה במקוה אבל למאי דפרישית א״ש דכיון דעיקר התקנה לא הוי אלא משום דסברי אינשי דכלי זכוכית בכלל כלי חרס הן א״כ מה״ט גופא כ״ש שיש לגזור שלא תהא להם טהרה במקוה כי היכי דלא ליתי למיטעי ולומר כלי חרס גמור ג״כ יש להם טהרה במקוה כמו שאר כל הכלים כנ״ל וק״ל: בתוס׳ בד״ה אלמה תנן ואלו חוצצין וליכא למימר דאיירי בכלים חדשים כו׳ עכ״ל. וכתב מהרש״א ז״ל דהא דלא קשיא להו באמת על כלים חדשים גופא היינו משום דבהא הוי מסיק אדעתיה דיש לדמותו לכלי מתכות וכו׳ ע״ש. והביא ראיה מלשון התוספות לקמן בשינויא דרב אשי ובאמת לא כתבו טעם לדבר מה טעם יש לחלק בין כלים חדשים ובין טומאה דהכא אבל למאי דפרישית בסמוך א״ש טובא דכיון דעיקר קושיית הגמרא לא תהא להם טהרה במקוה היינו משום דכי היכי דעיקר גזרת טומאה הוי משום דסברי אינשי דכלי זכוכית ככלי חרס הן א״כ מה״ט כ״ש דשייך לגזור שלא תהא להן טהרה במקווה כי היכי דלא ליתי למיטעי בכ״ח גמור דמהני בהו טהרה במקוה ובאמ׳ נשאר׳ טומאתן מדאורייתא. וא״כ לפ״ז לא שייך הך חששא כלל בכלים חדשים שאף אם יטבלו כלי חרס חדשים במקוה לית לן בה כנ״ל נכון ודו״ק: בד״ה וחכמים מטהרין וא״ת היכי מוכח מהכא וכו׳ וי״ל דמסתבר ליה דלכ״ע הוי סתימה מעלייתא ופליגי ר״מ מטמא כו׳ עכ״ל. ולא ניחא להו לפרש הכא כמו שפירש״י ז״ל בפ״ק דר״ה דף י״ט דהא דר״מ מטמא היינו אפילו לא נגעו בטומאה אלא שחזרו לטומאה ישנה שהיה עליהן משום דהכל הולך אחר המעמיד וחכמים מטהרים לגמרי משום דלא ס״ל דהכל הולך אחר המעמיד ובכה״ג גופא הוי מצינן למימר נמי דטעמא דרבנן משום דלא חשיב סתימה מעלייתא והיינו משום דהתוספות לשיטתייהו שכתבו בפ״ק דר״ה והקשו על פירש״י דכיון דקדמה טומאה לסתימה מאי מהני סתימה לבסוף ע״ש או משום דלישנא דברייתא דקתני כלי זכוכית שנקבו ולא קתני כלי זכוכית טמאים שנקבו משמע להו דבכלים טהורים איירי וק״ל. כל דברי התוס׳ בזה הדיבור מבוארים יותר בפ״ק דר״ה ע״ש:רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
הערות
הערות
Gemara
Peirush